<h1>תוספות רי"ד מהדורא תניינא על פסחים</h1>
<h2>דף צט:</h2>
ערב פסחים. אע"פ שיום י"ד הוא הנקרא פסח כדכתיב ובארבעה עשר לחדש הזה פסח לה' אינו נמנע התנא מלקרא לכל חג המצות פסח כדתנן לעיל חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ופתרונו כל שבעת ימי החג ותנן נמי בפ"ג דמגלה [ל' ע"ב] בפסח קורין בפ' המועדות שבתורת כהנים ותנן נמי בפ"א דתענית העובר לפני התיבה ביו"ט הראשון של פסח והילכך קורא ליום ארבעה עשר ערב פסחים.
סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. אילו בכל יום תנן בפ' יציאת השבת עד שיתפלל והכא אע"פ שהתפלל לא יאכל עד שתחשך כתב בעל התוס' וא"ת מאי אריא סמוך למנחה אפי' קודם לכן מה יאכל חמץ אסור לאכול מד' שעות ולמעלה ומצה נמי אסורה כדאמרינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב הפסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו ולוקה וכי תימא יאכל פירות א"כ אפילו סמוך למנחה שרי במיני תרגימא כדאמרי' בגמר' ואומר ר"י דמצה עשירה וכיוצא בה שרי קודם למנחה ונ"ל שאין אנו צריכין להדחק כל כך דאטו תנא דמתני' דאסיר לאכול סמוך למנחה אית ליה דירושלמי לית לי' דאי אית לי' אי אפשר דלא הוה תני לה במתני' דהשתא שאר אכילות אסר משום חיבובא דמצה אכילה דמצה גופא מבעיא אלא ודאי כל קודם דמנחה שרי למיכל מצה ואפילו את"ל דאית לי' מצי למיכל בציקן של גוים שאין בהן שימור דע"כ לא אסר בירושלמי אלא מצה שיש בה שימור הראוי' לצאת בה ידי חובה בלילה.
בערב הפסח משום חיובא דמצה מודה. אי קשיא מ"ש חיובא דמצה מחיובא דקידושא הלא גם זה עשה הוא כדאמרינן לקמן זוכרהו על היין מכניסתו. תשובה עיקר המצוה לקדשו בכניסתו לברך עליו ומפני שכל עיקר שירות ותשבחות נאמרין על הכוס הצריכוהו כוס אבל מ"מ עיקר המצוה אינה שתיית הכוס אלא ברכת הקידוש אבל כאן עיקר המצוה היא אכילת המצה. וא"ת גם בשבת איכא מצות שלש סעודות. תשובה לא מצינו עשה מפורש בשלש סעודותו כמו שמצינו באכילת מצה.
<h2>דף ק.</h2>
אלא פורס מפה ומקדש. כתב רבינו יצחק מפאס זצוק"ל פורס מפה ומקדש ואח"כ שארי המוציא וגמר לסעודתי' ומברך ברכת המזון וכך מצאתי שכתב גם בעל הלכות גדולות אלא פורס מפה ומקדש ואע"ג דלא צריך בהמ"ז לבתר דמקדש שרי המוציא וגמר סעודתי' ומברך בהמ"ז ואינו נ"ל דכיון דלא הי' מצריך שמואל להפסיק ולברך בהמ"ז אלא מקדש וגומר סעודתו אמאי שארי המוציא בלא המוציא נמי גומר את סעודתו שלא הצריכו לברך המוציא אלא היכן דבירך בהמ"ז על מה שאכל כדתניא לקמן כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה אבל הכא שא"צ לברך למפרע א"צ לברך לכתחלה. ולענין פסק הילכתא אע"ג דר' יוחנן פסק כר' יוסי בע"ש וקי"ל דכל היכא דפליגי ר' יוחנן ושמואל הלכה כר' יוחנן הכא הלכה כשמואל חדא הא תניא כוותיה ועוד דהא רבא בר רב הונא עבד בי ריש גלותא כוותיה.
והאמר ר' ירמי' אמר ר' יוחנן אמר ר' אבהו א"ר יוסי בר' חנינא הלכה כר' יהודא. כתב בעל התו' ה"ג ואיתימא ר' אבהו אמר ר' יוסי בר' חנינא וכן הוא בסוף פ' הישן ול"ג אמר ר' ירמיה אמר ר' יוחנן א"ר אבהו א"ר יוסי בר' חנינא כי ר' יוחנן רבו של ר' אבהו ור' יוסי בר' חנינא הוה ונ"ל כדכתב בספרים גרסינן ואע"ג דהוו תלמידי ר' יוסי הא אשכחן דהוה רגיל ר' יוחנן למימר שמעתא משם תלמידיו דגרסי' בירושלמי ומפרש התם וקלסוה משום דאמר מילתא משם דזוטר מני' ועוד דכתוב בספרים מחב"ס סימן ופתרונו ר' ירמיה ור' יוחנן ור' אבהו ור' יוסי.
הלכה מכל דפליג להפסקה כדתניא מפסיקין לשבתות דברי ר' יהודא ר' יוסי אומר אין מפסיקין. פירוש האי דמהדר לאתויי דפליגי נמי בהפסקה לאו משום ר' יוסי מהדר דפשיטא דאמר ר' יוסי אין מפסיקין דהשתא להתחיל ולאכול מתיר עד שתחשך כ"ש שאם התחיל אינו פוסק אלא לא מהדר לאתויי אלא לר' יהודא דסד"א לא אמר ר' יהודא אלא שלא יתחיל אבל אם התחיל מודה הוא שאינו פוסק ולעולם מנלן דפליגי נמי בהפסקה דאיצטרך ר' יוחנן למיפסק הלכה כר' יוסי בהפסקה קמ"ל ברייתא דאפילו בהפסקה פליגי ובהתחלה דערבי שבתות וימים טובים דלא איירי בה ר' יוחנן הדרינן לכללא דאמרי' בעירובין ר' יוסי ור' יהודא הלכה כר' יוסי וכך פסק גם רבינו יצחק מפאס זצוק"ל וכך כתב גם בעל התוספת משם רבינו שמואל זצוק"ל אבל בעל הלכות גדולות כ' בהלכות קידוש מן תשע שעות דמעלי שבתא ודמעלי יומא טבא לא מיתבעי לאינש לאתחולי בסעודתא דת"ר לא יאכל אדם בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מתשע שעות ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה דברי ר' יהודא ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך ואפי' ר' יוסי לא אמר אלא דאי אתחיל לא ליפסוק אבל לכתחלה לא להתחיל ואינו נ"ל כלל דלא מצינן לאידחוקי ולפרושי מילתא דר' יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך שגומר סעודתו ואינו פוסק ור' יוסי דאמר הלכה מכלל דפליגי בהפסקה דלפרושי מתניתא דלעיל קא אתי ולמימרא דלא פליגי בהתחלה אלא בהפסקה אבל בהתחלה אפילו ר' יוסי מודה דא"כ מתני' דתני ערב פסחים דוקא דאמר כמאן ותו דבהדיא אמרינן לקמן אלא הא דקתני שוין שמתחילין אימת אי בע"ש מיפלג פליגי אלמא בהתחלה דערב שבת פליגי ושרי ר' יוסי.
<h2>דף ק:</h2>
ושוין שאין מביאין השלחן אא"כ קידש ואם הביא פורס מפה ומקדש. לשתי הלשונות שפירש המורה בשוין יש לנו לומר דהאי דקתני ואם הביא פורס מפה ומקדש לאו אשוין קאי אלא מילתא דתנא הברייתא היא דס"ל הכי ושמואל דפסק הילכתא דכי אהא סמך.
<h2>דף קא.</h2>
לאפוקי אורחין י"ח דאכלי בבי כנשתא. אי קשיא ממאי דאמרינן בפ' בני העיר בתי כנסיות אין אוכלין בהן ואין שותין בהן יש לתרץ בבתי כנסיות של בבל שעל תנאי הן עושין ואע"פ שראיתי שר' אלחנן זצוק"ל דחה זה התירוץ ואמר דאף באותן של בבל אסור לאכול ולשתות לא נראה לי דבריו אבל הנכון בעיני שאין אנו צריכים להידחק לכך אלא אפילו בבתי כנסיות שבארץ ישראל הנ"מ אנשי מתא אסורין לאכול ולשתות שם אבל האורחין מותרין הן שכל עיקר עשייתן מתחלה על דעת כן נעשין וה"נ אמרינן בפ' בני העיר גבי אין ניאותין בהן אמר רב חסדא חכמים ותלמידיהון מותרין אמר ר' יהושע בן לוי מאי בי רבנן ביתא דרבנן אלמא בתר עיקר עשייתן מתחלה אזלינן.
אין קידוש אלא במקום סעודה. ראיתי הטעם בהלכות גדולות דכתיב וקראת לשבת עונג במקום שקראת לשבת שם יהא עונג.
אבל מפנה לפנה לא. גם הנה גריס המורה ממקום למקום ומפרש מבית לעלי' אבל בספרים כתוב מפנה לפנה וגם רבי' יצחק מפאס זצוק"ל גריס מפנה לפנה.
סבור מינה הנ"מ מבית לבית אבל מפנה לפנה לא. כך מצאתי כתוב במקצת ספרים וכ"כ בהלכות גדולות ובפסק רבינו יצחק זצוק"ל ואינו נ"ל זה הלשון דמפנה לפנה לא יקרא אלא מזוית לזוית ולא מלמעלה למטה כדאמר רב חנן לקמן אפילו מאיגרא לארעא ולפי זה הלשון יש לנו לפרש דרב חנן לא אתא למימר דמפנה לפנה א"צ לקדש וה"נ אמרינן לקמן בשינוי מקום דצריך לברך ברכת היין דמפנה לפנה לא יקרא שינוי מקום אלא שקשה לי זה הפתרון משום דכל סבור מינה לא קאי והאי קאי ובמקצת ספרים מצאתי כתוב אבל ממקום למקום לא וה"ג המורה והשתא אתא מילתא דרב חנן שפיר למיסתר סבור מינה דאפילו מאיגרא לארעא דהוא ממקום למקום הוה מקדש אבל לעולם מזוית לזוית א"צ לקדש ומבעיא ליה היכא דקדיש במקום סעודה ואתחיל למיכל ואיתעקרא לי' שרגא ואזל למיכל בביתא אחריתי מיחייב לקדושי זימני אחריתא בהאי שנוי מקום או דילמא כיון דבמקום סעודה קדיש ולא צריך לקדושי זימנא אחריתי ומצאתי כתוב בירושלמי בפ' כיצד מברכין ר' יעקב בר אחא בשם שמואל קידש בבית זה ונמלך לאכול כזית בבית אחר צריך לקדש מהכא דאע"ד דקידש במקום סעודה ואכל ורוצה לאכול בבית אחר אפילו כזית צריך לקדש פעם אחרת אבל סוגיא דשמעתין לא משמע הכי דכי אמרינן סבור מינה הני מילי מבית לבית אבל ממקום [למקום] לא דומיא דביה"כ קאמר שאינו מקום סעודה שאם קידש ראובן בבית שמעון שאינו מקום סעודה לראובן אלא לשמעון והלך ראובן לאכול בביתו צריך לקדש וכן שמואל דהוה מקדש מאיגרא לארעא כגון דהוה בעי למיכל באיגרא וקדיש ואעיקרא ליה שרגא ונחת למיכל בארעא במקום דהוה שרגא ולא טעם מידי באיגרא אבל אי טעם באיגרא כיון דהוה מקום סעודה כבר נפק ביה ולא צרך תו לקדושי וכך משמע מעובדא דרב הונא דקדיש ובעי למיטעם מידי ומיעקרא ליה שרגא ועיילי ליה מטה לבי גנוני' דרבה ברי' דהואי שרגא וקדיש וטעם מידי מדקאמר ובעי למיטעם מידי ש"מ דוקא משום דלא טעם כלום הא טעם אע"ג דעקר ואזל בדוכתא אחרינא איפטר בקידושא קמא ונ"ל דל"ג בירושלמי כזית אלא ונמלך לאכול בבית אחר דמשמע שלא אכל בבית ראשון שקידש בו כלל וכל סעודתו לא עשה אלא בבית שני.
אמר לן טעימי מידי. נ"ל דההיא דנפקי בטעימה דמידי משום דעל עיקר סעוד' דרבה איתקדיש אבל אין להוכיח מיכן ולהתיר לקדש בלילי שבת כשמתקבצין לשתות ולאכול פירות בלא מקום סעודה כמו שאנו נוהגין עכשיו בבית בעל הברית ואע"ג דאכלי ריפתא פורתא לית לן לקדושי אלא במקום סעודה חשובה דבעינן וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא הקריאה ורבי' אלחנן זצוק"ל הוכיח משם אביו רבי' יצחק זצוק"ל דהאי טעימו מידי משמע סעודה ממש כדאמרינן בפ' ג' דשבועות כדאמרי אינשי טעימו מידי ואזלו ואכלו ושתי ואמרינן בתעניות ליטעום מר מידי בתעניתא יתיבנא ומשמע דלסעודה היו מזמנין אותו.
כחומרא דרב עביד כקולי דרב לא עביד. ואין בזה משום והכסיל בחושך הולך דלא אמרינן הכי אלא בתרי חומרא דסתרן אהדדי כדאמרן בפ'.
<h2>דף קא:</h2>
לא אמרן אלא בדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן (כגון מים) כו'. פירש המורה דברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון מים או פירות שאינן טעונין ברכה חשובה בפני עצמן דודאי כיון דעמד והלך במקום אחר עמידתו זו היא גמר סעודתו והך סעודה אחריתי היא וצריך לברך בתחלה אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן כלומר ברכה חשובה בפ"ע כגון שבעת המינין הואיל ולא בירך אחריהם ועמד לילך במקום אחר לסעוד ע"ד קביעות הראשונה הלך לברך אחריהם ברכה אחת על שתיהן ולפניהם נמי א"צ לחזור ולברך ואינו נ"ל פתרון זה דבמקומן לא משמע ברכה חשובה בפ"ע דשבעת המינין הא מידי דצריך ברכה לאחריו במקום שאכל ואינו רשאי להסתלק ולברך במקום אחר וזה הדין אינו נוהג בשבעת המינין אלא בחמשת המינין בלבד כדתנן בפ' אלו דברים [ברכות נ"א ע"ב] מי שאכל ושכח ולא בירך בש"א יחזור למקומו ויברך ובה"א יברך במקום שנזכר וסוגיא דשמעתא כב"ש ובמזיד מודו ב"ה דיחזור למקומו ויברך ולא מיירי מתני' אלא בחמשת המינין כדתנן בסיפא ועד כמה הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון במעיו אלא במידי דזיין קאתי ולא בפירות ויין ותו אם איתא דיין הוי מדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן אי הכי אמאי אוקימנא לדר' יוחנן בתיובתא מהך מתניתא ולא פריקנא דר' יוחנן דלא אמר אלא ביין וברייתא במים ופירות דהא ר' יוחנן ביין קא מיירי אלא לאו ש"מ יין נמי מדברים שא"צ ברכה לאחריהן במקומן הוי ומש"ה מותבינין ליה מברייתא ודברים הצריכים ברכה לאחריהן במקומן הן חמשת המינין שעשה מהם פת דצריכין ברכת המזון במקומן כך פירש גם רבי יצחק מפאס זצוק"ל דדברים (שא"צ) [שצריכים] ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן וכך פירש גם רבי' אלחנן זצוק"ל משם אביו.
כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה. מהכא משמע דכיון דצריכין ברכה לכתחלה משום עקירת רגליהן צריכין נמי ברכה למפרע ולא מצינו למימר יברכו לכתחלה ויאכלו עד שיגמרו סעודתן ואח"כ יברכו בהמ"ז ויפטרו שתי האכילות שעשו אלא כל היכא דמיחייב ברכה לפניו מחייב לברך על מה שאכל ומיכן יש להוכיח בד' כוסות של פסח שכיון שצריך לברך בפה"ג על כוס של ברכה צריך לברך נמי על הגפן על היין ששתה בתוך סעודתו ולא אמרינן יברך לאחר כוס של ברכה על הגפן ויפטור כוס של ברכה ומה ששתה בתוך סעודתו אלא צריך לברך על הגפן על היין ששתה בתוך הסעודה לבד ועל כוס של בהמ"ז לבד וכ"כ המורה בפרדס שלו דצריך לברך על הגפן על היין שבתוך סעודתו קודם שיברך בהמ"ז ועוד יברך על הגפן על כוס של בהמ"ז.
<h2>דף קב.</h2>
ועקרו רגליהם לילך לביה"כ. כ' רבי' אלחנן זצוק"ל משם אביו דוקא אם עקרו רגליהם לילך לביהכ"נ הוא דצריכין לברך אבל אם קמו מתוך הסעודה להתפלל והתפללו שם וחזרו לסעודתן לא הויא הפסקה ואין צריכין לברך ונ"ל שיפה דקדק.
תניא כוותיה דר' יוחנן חברים שהיו מסובין לשתות יין ויצאו וחזרו א"צ לברך. המורה גריס תניא כוותיה דרב חסדא ואזיל לטעמיה דיין הוי מדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן ובספרים מצאתי כתוב תניא כוותיה דר' יוחנן וזו הגירסא נראית בעיני יפה ואע"ג דאיתותב ר' יוחנן לעיל והכא מסייעי' ליה נ"ל דכי אותבי' מההיא ברייתא לא ידעו בני הישיבה לזו הברייתא דלוקמוה לר' יוחנן כוותיה ותלמודא היא דאשכחה לבתר מיכן וכתבה.
ר' יוסי אומר אוכלין ושותין עד שתחשך גמרו כוס ראשון אומר עליו בהמ"ז והשני אומר עליו קידוש היום. כתב רבינו אלחנן זצוק"ל אי קשיא תיקשי מר' יוסי לשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה יש לומר כיון דמיד אחר סעודה עושין קידוש היום ואותה סעודה עלתה לו לסעודת שבת כדקתני בתוספתא דברכות ומזכיר של שבת בבהמ"ז שפיר הוי במקום סעודה וכן אמר ר' ואינו נ"ל זה הדוחק והנכון בעיני דר' יוסי דלית ליה מפסיקין לא סבר דצריך קידוש במקום סעודה ור' יוחנן דפסק לעיל הלכה כר' יוסי בערב הפסח האמר לעיל אין ידי יין נמי יצאו דמשמע בין ידי קידוש בין ידי יין יצאו אלמא לא בעי קידוש במקום סעודה ושמואל דבעי קידוש במקום סעודה האמר לעיל אין הלכה לא כר' יהודא ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש עוד כתב לר' יוסי היאך יעשה ד' כוסות כיון שלא יקדשו עד אחר בהמ"ז וכי יעשה כולם בלא שום סעודה בנתים ויש לומר דאה"נ בלא סעודה נמי יעשה ד' כוסות ושלא כסדר הרגילים לעשות תחלה יביא כוס של בהמ"ז ואחריו קידוש ואחריו ירקות ואחריו כוס שלישי ושואל מה נשתנה ואחריו מרור ואחריו כוס רביעי להלל מ"ר. ונ"ל שככל הסדר שלנו יכול לעשות גם לר' יוסי שהרי צריך הוא לאכול כזית מצה באחרונה ואותו הזית [אינו] אוכלו קודם בהמ"ז אלא לאחר בהמ"ז ומתחיל הד' כוסות מן הקידוש כמו שאנו עושין ועל השני שואל ואוכל מצה של מצוה ועל השלישי מברך בהמ"ז בעבור מצה של מצוה ועל הרביעי גומר את ההלל.
<h2>דף קב:</h2>
ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשן כולן אחריו. כתב רבינו נסים זצוק"ל במגלת סתרים היכי מצי לאכול קודם הבדלה והא אמימר בת טות ושמעינן מינה דאסור לו לאדם ליטעום כלום קודם שיבדיל ואוקמה באוכל במנחה בשבת עסקי' וחשיכה מוצאי שבת ועדיין לא בירך בהמ"ז ונ"ל דלא צריכינן לאידחוקי להכי אלא בכל מוצאי שבת מיירי ולא קשיא ולא מידי דהא דאסור לו לטעום קודם שיבדיל הנ"מ היכא דאית ליה חמרא טובא להבדלה ולבהמ"ז דמצי לקיומי כולהו אבל האי דלית לי' אלא חד כסא אם יבדיל תחלה נמצא שמפסיד כוס של בהמ"ז והילכך תיקנו (לי) [לו] חכמים שיאכל תחלה ואח"כ יבדיל ויברך על אותו הכוס והם אמרו שאסור לטעום היכי דלא דחיק להכי והם אמרו שיטעום ויאכל תחלה ואל יעשה בהמ"ז בלא כוס ואמימר דבת טות משום דלא הוי ליה חמרא כלל וכיון שלא הי' מקיים מצות הבדלה כלל לא רצה לאכול אבל זה שיש לו כוס ועתיד לעשות הבדלה מותר לו לאכול ומשלשן עליו וכך מצאתי שתירץ גם רבי' יצחק מדפיר זצוק"ל ונ"ל דדוקא גבי הבדלה אמרי' הכי אבל לא גבי קידוש שאם אין לו אלא כוס אחד מקדש ואוכל ואח"כ מברך בהמ"ז בלא כוס ולא שרינן לי' להתחיל ולאכול בלא קידוש כדשרינן בהבדלה משום דקידוש חמיר מהבדלה דקידוש הוא מן התורה כדנפקא לן לקמן מזכור את יום השבת לקדשו אבל הבדלה אינה אלא מדרבנן ולקמן נמי אמר רב שבת קובעת לקידוש ואינה קובעת להבדלה ואע"ג דפליג עלי' שמואל ואמר כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה קי"ל הלכה כרב באיסורי והילכך אין להקל גבי קידוש כמו שהקלו בהבדלה אלא מקדש ואח"כ מברך בלא כוס.
אמר רב יקנ"ה. כתב רבי' אלחנן זצוק"ל משם רבו ובשמים ליכא לפי שביום טוב שחל להיות במוצאי שבת הוא שמח מחמת שמחת יו"ט ותענוג המועד ואינו מרגיש באיבוד [נשמה] יתירה ובמוצאי יו"ט נמי ליכא בשמים ש"מ שאינו מפסיד כלום וטעם יפה הוא והנהו רבוואתא דמפרשי' למתני' דתנן בפ' אילו דברי' בש"א נר ומזון בשמים והבדלה דבמוצאי שבת ליו"ט מיירי כדכתב התם רבי' יצחק מפאס זצוק"ל סברי דאיכא בשמים ממוצאי שבת ליו"ט ולא מסתבר כוותייהו.
<h2>דף קג.</h2>
לוי אמר קני"ה. קשיא לי והא איפליגו בהא מילתא ב"ש וב"ה בפ' אלו דברים שבש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין וב"ה מברך על היין ואח"כ מברך על היום והיכי אמרי לוי ורבנן ומר ברי' דרבינא דמברך קידוש תחלה כב"ש.
והילכתא כרבא. אי קשיא והא קי"ל דבכל דוכתא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם ומה איצטריך הכא למיפסק הלכה כרבא יש לומר דבהא פסקי כרבא ברישא והדר פסקי בכולהו כרבא א"נ מש"ה איצטרך למימר הלכה כרבא משום דלאו אביי בלחוד פליג עלי' אלא טובא פליגי עלי'.
אמר ליה ל"ל מר כולי האי הא בריך לי' מר חדא זימנא. מיכן מוכיח שאין היין שבתוך המזון נפטר מברכה של אחריו בברכת המזון אלא צריך ברכה לעצמו דאי ס"ד דנפטר בבהמ"ז היכי סליק אדעתי' דרב יעקב למימר שיוכל לשתות בלא ברכה לפניו אילו רוצה לאכול פת לאחר בהמ"ז כלום הוא יכול ליכל בלא ברכה לפני' והה"נ אם רוצה לשתות יין לא יוכל בלא ברכה אלא לאו ש"מ מדמסיק אדעתיה למישתי בלא ברכה לפניו בהמ"ז לא פטרה אלא פת וכל מיני מיכלא אבל יין לא וצריך לברך אחריו על הגפן.
<h2>דף קג:</h2>
אמימר בריך על [כל] כסא וכסא. י"ל דכיון שהי' מברך על הגפן על כל כוס לאחריו כדאוכחית לעיל.
מר זוטרא אמר אנא דעבדי כתלמידי דרב. וכך הלכה כתלמידי דרב כתב רבי' אלחנן זצוק"ל תימא לי דבחולין פ' כיסוי הדם קאמרי כוס של ברכה אתה שותה או מ' זהובים אתה נוטל ונ' זהובים מבעיא ליה כיון שהי' שם כוס ומברכינן אכסא וברכתא ונ"ל דאע"ג דאמרינן התם די' זהובים הן שכר הברכה דוקא בברכה של מצוה כגון ד' ברכות של בהמ"ז שהן חובה לעשותן אבל ברכת היין אינה אלא לפטור היין לשתיי' ולא מיקריא ברכה של מצוה דאע"ג דאמרינן בהמ"ז טעונה כוס לחביבות בעלמא אבל השומע בהמ"ז אע"פ שלא טעם מן היין יצא וכן בכוס של קידוש וכוס של הבדלה והילכך ברכות היין לא חשיבא ברכה של מצוה למשקל עלה י' זהובים.
<h2>דף קד.</h2>
ומאן דאמר מעין פתיחתן סמוך לחתימתן לא בעי למימר בין קדושת שבת לקדושת יו"ט. והשתא נהוג עלמא כשמואל דאמר מעין חתימתן ואמרינן בין קדושת שבת לקדושת יו"ט וקשיא לי בכל מאי דאמרינן בין יום השביעי לששת ימי המעשה דלא צריך דהוא מעין הפתיחה ותו מאי דאמרי' ויום השביעי מששת ימי המעשה הבדלת והקדשת את עמך ישראל בקדושתך והנכון בעיני דלית לן למימר אלא הכי המבדיל בין קדושת שבת לקדושת יו"ט בא"י המבדיל בין קודש לקודש והוי בין קדושת שבת לקדושת יו"ט במקום בין יום השביעי לששת ימי המעשה דכל ימות השנה.
<h2>דף קה.</h2>
הכי אמר רב להבדלה אינה קובעת. פי' ופליג רב אדשמואל דאמר לעיל מפסיקין להבדלה וקיי"ל הלכה כרב באיסורי וכך פסק רבינו יצחק מפאס זצוק"ל אבל בעל הלכות גדולות כתב בהלכות קידוש וכי היכי דמפסיקין לקידוש הכין מפסיקין לאבדולי [ד]אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה ואינו נ"ל דהא רב פליג עלי'. עיין מה שכתבתי בסוף הכל שוחטין במהדורא בתרא.
<h2>דף קה:</h2>
וש"מ כוס של ברכה צריכה שיעור. כתב רבי' אלחנן זצוק"ל ואם תאמר והא אין (אלא) שם [אלא] אחד קתני ומוכח בברכות פ' אילו שאין לו כלי אחר אלא זה ונדחק מאוד בקושיא זו וכתב משם רבו בזה דברים שלא נ"ל כלל ונ"ל דבין הכא ובין התם לא משמע כוס אחד על הכלי אלא על היין שאין שם אלא שיעור כוס אחד דה"ג התם והא כוס של ברכה צריך שיעור דאית טפי משיעורא והא אין שם אלא אותו הכוס קתני תרי לא הוי טפי מחד הוי וכל זה הלשון אינו משמע אלא על שיעור היין ולא על גוף הכוס.
וש"מ טעם מבדיל. קשיא לי דהכי הול"ל וש"מ מותר לטעום לכתחלה ולהבדיל היכא דאין לו אלא כוס אחד וכ"ש אם טעם בדיעבד שמבדיל וי"ל דהכי ש"מ טעם מבדיל אפילו היכא דיש לו שני כוסות שאינו דחוק בעבור בהמ"ז והכי פשיט מינה אי אמרת בשלמא בעלמא טעם מבדיל אפילו היכא דיש לו שני כוסות שאינו דחוק בעבור בהמ"ז (והכי פשיט מינה אי אמרת בשלמא טעם מבדיל) מש"ה (הכי) [הכא] שרינן לי' ליכל לכתחלה ולהבדיל לבסוף היכא דאין לו אלא כוס אחד אא"א דבעלמא טעם אינו מבדיל היכי שרינן לי' לכתחלה למיכל אטו משום מצוה דבהמ"ז דחינן למצוה דהבדלה אלא לאו ש"מ לא מידחיא מצות הבדלה בהכי שאם טעם מבדיל. ואי אמרת מ"מ שמעת מינה שמותר לטעום לכתחלה היכא דאין לו אלא כוס אחד ואמאי לא מני לה והויין תשע. תשובה היא היא גופא דברייתא דתני מניחו לאחר המזון ומשלשן כולן לאחריו ולא שייך בי' האי לישנא למימר בה ש"מ וראיתי שרבי' אלחנן זצוק"ל נדחק בקושיא זו ולא תירץ בה כלום.
<h2>דף קו.</h2>
רב אשי דאמר טעמו פגמו וכוס של ברכה צריך שיעור חדא מילתא היא כו'. פי' לא מצינן למילף מהכא דטעמו פגמו דה"ט דמתניתא משום דכוס של ברכה צריך שיעור ואין לו אלא כוס אחד משמע שיעור מצומצם דאע"ג דאמרי' בפ' אלו דברים תרי לא הוי טפי מחד הוי דחיי' בעלמא היא דהא אפשר דטעים לי' בידי' א"ו כל טעמא דמתני' משום דאין לו אלא כוס אחד מצומצם הוא.
קפיד אכסא פגימא. רבינו שמואל זצוק"ל פי' קפיד לכתחל' דמשמע ואם אין לו (אלא) יין אחר מקדשין עליו ומברכין עליו. ונ"ל דיפה פי' ואע"ג דס"ד למיפשט מינה דטעמו פגמו ומשמע דאפילו בדיעבד פסול דאי דיעבד כשר אמאי שרינן לי' למיכל לכתחלה אפ"ה יש לומר דלכתחלה הוא דאסור אבל דיעבד כשר ואפ"ה דחינן לאיסור אכילה דמקמי' הבדלה מיקמיה דכל היכא דאיכא שום דרכא דאיסורא לא קפדי רבנן.
זוכרהו על היין כו'. מכאן למדנו שקידוש היום הוא מה"ת וה"נ אמרי' בפ' מי שמתו אמר רב אדא בר אהבה נשים חייבות בקידוש היום ד"ת אמאי מצות עשה שהז"ג הוא וכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות אמר אביי מדרבנן א"ל רבא והא ד"ת קאמר ועוד אי הכי כל היכי דפטירי מדאורייתא ניחייבוהו מדרבנן אלא אמר רבא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה וה"נ מוכח בפ"ג דשבועות אבל האי דקתני על היין נ"ל דלאו מן התורה הוא אלא מדרבנן כדאמרי' בכיצד מברכין אמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מנין שאין אומרין שירה אלא על היין שנא' ותאמר להם הגפן החדלתי תירושי כו' והיכא דלית לי' חמרא מקדש אריפתא אימת דחביבא לי' ריפתא מקדש אריפתא אימת דחביבא לי' חמרא מקדש אחמרא והכי אמרינן לקמן ת"ר אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין וכי היכי דבהמ"ז מצוה היא (לקדש) [לברך] על הכוס והיכא דלית לי' כוס מברך בלא כוס ולא מפסיד לה לבהמ"ז הם ה"נ בקידוש מצוה לקדש על הכוס ואי ליכא כוס או חביבא לי' ריפתא מקדש אריפתא ואי לית לי' מידי מקדש בולא מידי וקשיא לי דבפ"ק דנזיר מוכח דמן התורה הוא לקדש על היין דה"ג התם ור"ש נמי הא כתיב מיין ושכר יזיר ההוא מבעי' לי' לאסור יין מצוה כיין הרשות מה היא קידושא ואבדלתא הרי מושבע מהר סיני הוא אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה אלמא כל כך הוא מן התורה לקדש על היין עד שהנזיר מותר בו ואע"ג דנזירות דחיא לשבועה שאשתה מצות קידושא ואבדלתא לא דחיא ואי לא הוי אלא מדרבנן היכי מצינן למימר דלא חיילא נזירות עלוי' וכך מצאתי לשלשה מפרשים שפירשו דאין נזירות חלה על יין קידושא ואבדלתא מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני וכ"כ גם המורה בפרדס דהא דתניא זכור את יום השבת לקדשו זוכריהו על היין בכניסתו לאו דוקא יין אלא ה"ה נמי על הפת יכול לקדש ואורחא דמילתא נקט יין המשמח אלקים ואנשים ואפי' אם נדור הוא מע"ש שלא לאכול יכול הוא לקדש על הפת ולאכול דאין שבועה בתוך שבועה ומושבע ועומד מהר סיני הוא שיקדש ואין קידוש אלא במה שהוא קובע סעודתו או פת או יין דכתיב וקראת לשבת עונג במקום קריאה שם יהא עונג הילכך חייב הוא לאכול ולעבור על שבועתו ועל נדרו כדי שיהא עונג במקום קריאה וכן מצינו במס' נזיר דאמרי' התם נזיר חייב בקידוש היום לשתות מאחר שקידש ביין והתם מפרש טעמא וכן מי שנדר שלא לאכול וקידש על הפת חייב לאכול מה שבצע מאחר שקידש בפת מיהו אנן לא שרינן לכתחלה שיקדש הנזיר על היין וישתה אלא יקדש על הפת וייפטר מן היין אבל אם מיהר וקידש על היין נתחייב לשתות כו' עד ואם אין לנזיר פת יקדש ביין לכתחלה וישתה דאין נזירות חלה על יין הקידוש מאחר שמצוה הוא לקדש בו וכן למי שנדר על הפת אם אין לו יין יקדש על הפת דאין חילוק בין פת ליין לענין קידוש עכ"ד לפי דברי הגמרא ודברי הפרשנים האלה מוכיח דהא דתניא זוכרהו על היין מן התורה היא לקדש על היין ואע"ג דלא כתיב יין בקרא כך קיבל משה בסיני דצריך לקדש על היין או על הפת שגם היא חשובה כיין אבל קשיא לי טובא לגירסת הגמרא חדא דאמאי מתמה תלמודא על קידושא ואבדלתא הרי מושבע מהר סיני הוא ואם הוא מושבע מהר סיני מה בכך הרי מצינו שהנדרים חלים ע"ד מצוה כדבר הרשות כדתנן בפ' אלו מותרין חומר בנדרים מבשבועות אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח (בדברים) [בנדרים] אסור ובשבועות מותר ותו אפי' את"ל דנזירות לא דמיא לנדרים אלא לשבועות דנדר הוי מידי דאוסר חפצא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ושלא אטול לולב ושלא אניח תפילין וכיון שהוא מושבע מהר סיני לעשות אינו יכול לאסור ע"א [—את עצמו] שלא לעשות כדאמרי' בפ' ואלו מותרין ונזירות נמי כשבועות דמיא דכיון דאמר הריני נזיר משמע דקא אסר נפשי' מחפצא והילכך לא חיילא אחמרא דקידושא ואבדלתא אי הכי כי אמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אמאי חיילא והא אין שבועה חלה על שבועה. ומצאתי כתוב בתוספת נזיר ואי קשיא מ"ש נשבע מפי עצמו לנשבע מהר סיני תריץ הא בהדיא תנן בשבועות נשבע לבטל את המצוה פטור ומייתי לה מקרא ותנן נמי התם שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועות ביטוי ומדקתני אכלה עבר על שבועת שוא שבועה בתרא חיילא ה"נ כי אמר שבועה שאשתה הוי כמו שבועה דהתם וכי הדר ואמר הריני נזיר היינו כשבועה שלא אשתה וחיילא כי התם ואינם נ"ל דבריו כלל דהתם שבועה שניי' לא חיילא כלל שיהא חייב לקיימה והיא שבועת שוא שלוקין עלי' מיד משעה שהוציאה מפיו ואע"פ שלא אכלה לוקה עלי' משום שבועת שוא כדקאמרי' התם בגמרא לא אכלה עובר על שבועת ביטוי משום שבועת ביטוי אין משום שבועת שוא לא מכי משתבע הוא דעבדי' לאיסורא אמר ר' ירמי' תני אף משום שבועת ביטוי אלמא שבועה שניי' לא חיילא שיהא חייב לקיימה ולבטל את הראשונה אלא אדרבה שבועה ראשונה עיקר ועל השניי' לוקה ואינו מקיימה והכא אמאי אתיא נזירות ודחיא לשבועה קמייתא ותו היכא מתמה תלמודא על קידושא ואבדלתא דהוא מושבע מהר סיני נהי דבקידושא הוי מושבע כדנפקא לן מזכור אבל באבדלתא מי הוי מושבע אטו אבדלתא מדאורייתא היא והרי לא תיקנוה אלא אנשי כנסת הגדולה כדאמרינן בפ' אין עומדין בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס חזרו והענו קבעוה בתפלה והן אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס הנה בפירוש מצאנו שבתחלה היו עושין בתפלה ולא בכוס והיכי אמרי' דיין הבדלה הוא מהר סיני ומצאתי כתוב לאחד מן הפרשנים והרי מושבע מהר סיני הוא דכתיב זכור את יום השבת זוכריהו על היין ואין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל את יום וזו הגירסא מצאתי כתובה גם בשאלתות דרב אחאי בפרשת והי' כי תבוא אבל בגמרות אינה כתובה גירסא זו (אלא) [ולא] בהלכות גדולות ולא בפסקות של רבינו יצחק מפאס זצוק"ל אלא כך כתובה בספרים זוכרהו על היין אין לי אלא ביום בלילה מנין כו' ולא יתכן לקיים אותה הגירסא דהא בפירוש מוכח בפ' אין עומדין דהבדלה תקנת חכמים היא ואינה מן התורה. ורבינו אלחנן זצוק"ל כתב יש שטעו להתיר נזיר ביין קידוש והבדלה מדקאמרינן בריש נזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושא ואבדלתא הרי מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה. ופירש רבינו יעקב דטועים הם מכמה תשובות חדא דמאי פריך הרי מושבע עליו מהר סיני מ"מ אתא קרא לאסור יין מצוה ועוד כי מוקי לה בשבועה אין לך מושבע מהר סיני גדול מזה ואומר רבינו יעקב דה"פ מושבע מהר סיני הוא בתימה דאיצטריך קרא למישרי' והלא אסמכתא בעלמא היא וכן עיקר וא"ת הא אמרינן במי שמתו נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה אלמא קידוש דאורייתא ומפרש ההם בהדיא דדוקא מן התורה קאמר ובפ"ג דשבועות נמי מייתי לה ור' תירץ קידוש היום מה"ת אבל מה שהוא על היין זהו מדרבנן עכ"ד. כך נ"ל עיקר כדפריש רבינו יעקב זצוק"ל דבתימה בעינן לפרושי' משום דמידחק תלמודא לפרושי מאי יין מצוה הוא זה דרבי קרא דאלו [ביין] מעשר שני ליתא לאוקומי' דסיפא דמתניתא הכי הויא בסיפרי ריה"ג אומר מיין ושכר יזיר למה נאמר לפי שהוא אומר ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר מעשר דגנך תירושך ויצהרך אף הנזיר במשמע כו' עד ת"ל מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות מכלל דת"ק לא איירי ביין מעשר שני ומש"ה בעי תלמודא מאי יין מצוה הוא דקאמר ת"ק אי יין קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא בתימה דאיצטרך קרא לרבויי פשיטא ודאי דחיילא נזירות עלוי' דהא מדאורייתא לא מחייב בי' ואוקמה רבא בשבועה שאשתה ולא גרסי' הרי וכ"כ רבינו משה ב"ר מיימון זצוק"ל בפ"ז דהלכות נזירות הנזיר מותר בטומאת מצוה ותגלחת מצוה ואסור ביין מצוה וביין הרשות כיצד מי שנשבע שישתה היום יין שהרי מצוה עלי' לשתות ואח"כ נדר בנזירות חלה נזירות על השבועה ואסור ביין ואין צריך לומר שאסור ביין קידוש והבדלה שאינו אלא מדברי סופרים לפי הדברים הללו מוכיח שאין יין הקידוש מן התורה אלא מדרבנן. וקשיא לי כיון דיין הקידוש הוא מדרבנן א"כ קידוש היום שהוא מה"ת במאי הוא דאזהר לן רחמנא כיון דלא אזהר לן לא בחמרא ולא בריפתא וגם רבינו יעקב שסובר שאין מקדשין על הפת כלל וגם כתב דיין הקידוש אינו אלא מדרבנן א"כ קידוש היום שהוא מה"ת במאי. ועלה בדעתי לומר שעיקר קידוש היום הוא לקדש בלא כלום בלא יין ובלא פת אבל חכמים תיקנו לקדש על היין או על הפת מפני חיבת הקידוש אבל לא יתכן לאומרו מפני שא"כ כשחל יוה"כ בשבת שאסור באכילה נקדש בלא סעודה אלא לאו ש"מ אין קידוש נוהג אלא בסעודה אבל היכי דליכא סעודה לא חייב בקידוש ומש"ה לא מקדשינן בלילי יוה"כ שחל להיות בשבת ומש"ה אמר רבה לתלמידי' טעימו מידי דילמא אדעליתו לביתייכו מיתעקרא לכו שרגא ולא מקדיש לכו דאין קידוש אלא היכא דאיכא סעודה דאי יש קדוש בלא סעודה אי מתעקרא שרגא ולא אכלי מה בכך יקדשו בלא סעודה אלא לאו ש"מ אין קידוש אלא היכא דעתיד למיסעד וכיון דאין קידוש אלא היכא דאיכא סעודה איכא קידושא דאורייתא במאי הוא. וי"ל דנפיק אדם ידי חובה בקידושא דתפלה שאינו מה"ת לקדש בתפלה ועל הכוס ואע"פ שמצאתי כתוב בהלכות גדולות בהלכות קידוש והבדלה ואע"ג דמדכר בקידושא צריך לאדכורי בצלותא מ"ט זכור וזכרתם תרי קראי כתיבי ואתו מועדים ילפי משבת מה שבת בתפלה ועל הכוס אף יו"ט בתפלה ועל הכוס נ"ל שאין זה כתוב בשום מקום אלא מלבו אמר הדברים הללו ליתן טעם לדברי חכמינו ז"ל שהצריכו לקדש בין בתפלה בין בכוס ואת"ל מן התורה הוא לקדש על היין או על הפת אבל מיהו הכי אגמרי' רחמנא למשה היכא דאיכא סעודה מחייב והיכא דליכא סעודה לא מחייב ומש"ה לא מקדשינן בלילי יה"כ שחל להיות בשבת א"נ היכא דלא סעיד אכתי קשיא לי כל מאי דכתבית לעיל ולא נתיישב לבי יפה בדבר.
